ללמוד להיכשל

  

שון נולד באנגליה בשנת 1949 וכל חייו הוא כאב את הדחייה הראשונית על ידי אמו שהפקירה אותו זמן קצר אחרי לידתו. הוא גדל כילד מאומץ אצל הורים ממעמד הפועלים שדאגו לצרכיו הפיזיים אבל לא יצרו קשרי אהבה או חמימות רגשית. שון נותר נטע זר במשפחה וגדל בתחושה של מרירות ומרדנות פסיבית נגד גורלו. הוא עזב את בית הספר בהזדמנות הראשונה והחל לעבוד בחנות למכירת בגדי גברים. שם פגשתי אותו וגיליתי שהוא כותב שירה נפלאה, זמר וגם צייר מוכשר. נהפכנו לחברים טובים ולימים שון הכיר גם את חברי שלמדו באוניברסיטה. כולנו הערכנו את עומק האינטלקט שלו ואת רבגוניותו. שון התחתן עם מתרגמת שפות מוכשרת והם עברו לגור בבלגיה.
כאשר ביקרתי אצלם בשנת 1985 התרשמתי שלאחר שנים של יובש, שון נמצא סוף סוף על סף ההצלחה שהוא חיכה לה כל חייו. ציוריו הוצגו במספר גלריות חשובות בבריסל. עבור שון ההכרה שהוא זכה הייתה מעט מדי כי הוא לא הצליח לפרסם את שיריו והפרוזה שלו. שנים לפני כן הוא אמר לי שהוא לא מתכוון לחיות מעבר לגיל ארבעים אם העולם לא יכיר בו. לתדהמתי, הוא שם קץ לחייו בגיל 37 בדיוק בזמן ששמו התחיל לצאת מאלמוניות וציבור שוחר אומנות התחיל להעריך אותו. אז הבנתי בצער רב, שעבור שון היה זה עניין של פשוט הכל או לא כלום."
למרות השם הבדוי, הסיפור לעיל הוא אמיתי. עד היום אני תוהה מדוע התאבד שון, כאשר התקווה עמדה בפתח. נדמה לי שהוא פחד מכישלון נוסף בדרך למעלה ורצה לדחות את העולם לפני שהוא יחווה דחייה נוספת. לעולם לא אדע את האמת. 

מחיר הפרפקציוניזם
כאשר הסתכלתי בהתעמלות אומנותית באולימפיאדת לונדון, חשבתי לעצמי כמה קשה להצטיין בעולם כה תחרותי, בו מקום שביעי בגמר של נטע ריבקין, מביא גאווה לאומית לעם שלם.
החבר שלי שון הרגיש שהוא חייב להצטיין במספר תחומים (כתיבה בנוסף לציור) וכאשר הדבר לא עלה בידיו, לא ראה שום טעם בחייו. הפרפקציוניזם יכול בקלות להפוך להיות מחלה שאוכלת כל חלקה טובה בחיינו. אם רק נדרוש מעצמנו הישגים גבוהים יותר, לא נוכל להעריך וליהנות מהניצחונות שכבר השגנו וגם לא נוכל ליהנות מהדרך. במצב הזה, רק העתיד (היעד הסופי) קיים עבורנו ולהווה אין משמעות. כאשר יש רק דרך אחת לעתיד (הדרך שלי) חסרה לנו גמישות כדי לקצר את הדרך .אם לא נלמד מהכישלונות כיצד נשתפר? כפי שכותב ד"ר טל בן שחר "עלינו ללמוד להיכשל או שניכשל בלימוד" . הפרפקציוניסט הוא אדם שדורש מעצמו מושלמות והופך להיות מבקר אכזרי של עצמו כאשר הוא לא עומד באמות מידה הבלתי אנושיות של ניצחון מתמיד. אם יש לכם מנהל פרפקציוניסט, סביר להניח שעובדיו מתחלפים בקצב גבוהה (הם בורחים כל עוד נפשם בם) כי הוא לא יכול לסמוך על אף אחד אחר (ואולי גם לא על עצמו). הפחד להיכשל
מצד אחד, פרפקציוניזם דוחף את האדם להישגים מרשימים. מצד שני, הוא עשוי להוות מכשול, שכן הרף – תמיד גבוה מדי, התוצאות אף פעם לא מספקות, והפחד להיכשל משתק ועוצר.
בחורה צעירה הגיעה אלינו לאימון בגלל חרדת בחינות קשה. מעולם לא הצליחה לעבור בהצלחה מבחן בפעם הראשונה. הפחד להיכשל התגלה כל פעם מחדש כנבואה המגשימה את עצמה. החששות והפרפרים בבטן הכשילו אותה שוב ושוב, למרות שהייתה מוכשרת וחכמה. בגלל היותה פרפקציוניסטית, תמיד חשה שגם אם תלמד ותדע טוב, ברגע האמת, זה לא יהיה מספיק. הפחד הפך אצלה לחרדה משתלטת שהכשילה אותה.
עבודת האימון החלה בבדיקת ערכים ומוטיבציות. גילינו שהחסמים שלה נובעים מחוסר הערכה עצמית והוקרת תודה. התנסינו בתרגילים שיאפשרו לה ליהנות מהרגע, לזרום עם התהליך, להיות שמחה ומסופקת באיך שהיא ובהפנמה שהיא טובה במה שהיא עושה, מספיק טובה כדי שיקבלוה. עבדנו גם על שיפור הדימוי העצמי והעצמת הכרתה והוקרתה ביכולותיה. בעזר טכניקת "חקר מוקיר" היא למדה להעריך ולהודות לנקודות האור בחייה, כמו משפחתה, שעד כה חשה שהיא מלחיצה אותה ומחמירה איתה, בזמן שלמעשה הייתה אוהדת וביקשה לעזור ולתמוך.בנוסף, שרטטנו את תחושותיה והתנהלותה בעתיד בעזרת תרגילי NLP לבניית דימוי עצמי יציב ובטוח, ובאמצעות דמיון מודרך, שאפשר לה ראיית ה"עצמי" שלה אחרי ה-OUTCOME   דהיינו: איך היא מרגישה, מה היא שומעת? איך היא מגיבה בסיטואציות שבדרך כלל הייתה נלחצת מהן.
כאשר בסיס ההערכה העצמית התייצב והתגבש, הגישה למבחנים השתנתה, החלו לבוא התוצאות המיוחלות. תופעת החרדה לפני המבחן נעלמה, לא היה עוד צורך במועד ב' או ג' והציונים השביעו את רצונה – גם כשהם נעו סביב 80-90 ולא באזור ה-100. לאחר לימודיה, מצאה המתאמנת שלנו עבודה טובה בתחום שלמדה, והיא עושה בה חיל. לא פעם היא נדרשת לעמוד מול קהל ולהציג פרזנטציות, דבר שלא היה בא בחשבון מבחינתה קודם לכן, ועכשיו היא מתמודדת איתו ללא חשש, וזוכה להערכה רבה.השינוי גם הקרין על מערכות היחסים עם בני משפחתה וחבריה, שהפכו לנינוחות יותר, ללא משחקי שליטה ומאבקי כוח מיותרים. הכרת תודה
אנו מבלים את רוב חיינו בשטח ביניים שאינו מוגדר ככישלון או ניצחון . הפרפקציוניסט סובל רוב חייו כי הוא מרגיש חלול בשטח הביניים – הוא לא חיי את הרגע ולא מרגיש שמחה בתהליכי החיים. הבודהיזם מלמד אותנו שאנשים ראויים אינם נסחפים על ידי שמונה רוחות החיים שהם : שגשוג, שפל, חרפה, כבוד, שבח, ביקורת, סבל והנאה. במקום שמחה חיצונית והישגית, הבה נפתח שמחה פנימית המבוססת על הכרת תודה עבור כל מה שיש לנו עכשיו בחיים (לדוגמא בריאות טובה, משפחה אוהבת, יכולת לחייך ולצחוק) ועבור כל מתנות הטבע שכולם יכולים ליהנות מהם אם רק נלמד להעריך אותם (לדוגמא שירת הציפורים, רחשי הגלים בים והיופי של שקיעת השמש). כאשר אנחנו לומדים לחיות את הרגע, החושים שלנו נפתחים ואנו שמים לב להרבה יותר אפשרויות בעתיד. בעולם בו נפתח חמלה כלפי עצמנו תהיה לנו גם חמלה רבה יותר כלפי הזולת וכולם ירוויחו. "חיים אינם אמורים להיות קרב על הכל או לא כלום בין אומללות לאושר עילאי", אמר אייזק שטרן.                                                   

   לחץ כאן לצפיה בוידיאו טיפים 

גלה את סודות שיפור החיים - לחץ כאן לצפיה בוידיאו טיפים לחץ כאן לצפיה בוידיאו טיפים

  

דניס ופנינה מרימסקי,
מומחים לתהליכי שינוי : אימון אישי, אימון עסקי , פסיכו-מטפוריקה,  ו  NLP : כולל אימון לאינטליגנציה רגשית, זוגיות, דימוי עצמי, הפרעת קשב וריכוז ולבעלי צרכים מיוחדים. מה אומרים עלינו?
לוטוס הדרכה לשינוי
Google+

Related posts:

  1. הכל או לא כלום
  2. מחיר הפרפקציוניזם
  3. נחום תקום בדרך ללוס ואגוס
  4. להגיד לא בלי פחד
  5. למה חשוב לשחרר טינה ולסלוח?
הפוסט הזה פורסם בתאריך NLP, אומץ לב, אושר, אימון אישי, כישורי חיים, כללי, למידה, סלחנות, פחד עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>